נשיא טורקיה העניק למנהיגי הברית אקדחים תוצרת מקומית עם חריטה אישית כמתנת פרידה — אך חלק מהמקבלים העדיפו להשאיר אותם מאחור מחשש להפרת חוקי היבוא במדינותיהם
מארח פסגת נאט"ו, נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, העניק למנהיגי מדינות הברית מתנת פרידה יוצאת דופן: אקדחים תוצרת טורקיה עם חריטה אישית לכל מנהיג. חלק מהמנהיגים בחרו שלא לקחת את המתנה הביתה — והשאירו את האקדחים בשגרירויות מדינותיהם, מחשש שהכנסת כלי ירייה לשטחן תעלה כדי הפרה של חוקי היבוא המקומיים.
המחווה, חריגה ככל שתהיה בנוף המתנות הדיפלומטיות המקובל — עטים, כלי קרמיקה, אלבומי אמנות — אינה מקרית. גורמים המכירים את הדיפלומטיה הטורקית מציינים כי אנקרה נוהגת זה שנים להפוך כל אירוע בינלאומי לבמת תצוגה של התעשייה הביטחונית המקומית, מקור גאווה לאומי ומנוע יצוא מרכזי במשק הטורקי. אקדח חרוט בידי מנהיג המדינה הוא, מבחינת ארדואן, כרטיס ביקור של תעשייה שלמה.
מ-1.9 מיליארד ל-7 מיליארד דולר: התעשייה שמאחורי המתנה
כדי להבין את ההקשר, יש להביט במספרים — והם נפרדים מעובדות האירוע עצמו ומשקפים רקע ענפי ידוע. היצוא הביטחוני של טורקיה זינק בעשור האחרון בקצב שמעטות המדינות שמשתוות לו: על פי נתונים שפרסמה התאחדות יצואני התעשייה הביטחונית בטורקיה, ההיקף השנתי טיפס מכ-1.9 מיליארד דולר ב-2015 לשיא של יותר מ-7 מיליארד דולר (כ-26 מיליארד שקל) ב-2024. ארדואן עצמו הציב יעד שאפתני של 11 מיליארד דולר בשנים הקרובות.
הסמל הבולט של הצמיחה הזו הוא כלי הטיס הבלתי מאוישים של חברת בייקר (Baykar), ובראשם ה"בייקטאר TB2" שנמכר ליותר מ-30 מדינות. אך לצד המל"טים צמחה גם תעשיית נשק קל משמעותית: יצרניות אקדחים טורקיות, ובהן קאניק (Canik) וסארסילמז (Sarsilmaz), מוכרות מיליוני כלי ירייה בשנה לשווקים אזרחיים וממשלתיים, כולל בארצות הברית. האקדח הטורקי, שנחשב בעבר מוצר זול ושולי, הפך למתחרה של ממש ליצרניות אירופיות ואמריקאיות ותיקות.
למה המנהיגים השאירו את האקדחים מאחור?
התשובה טמונה בדיני מתנות ממלכתיות ובחוקי נשק. ברוב מדינות המערב, מנהיג אינו רשאי פשוט להכניס כלי ירייה למדינתו ללא רישיון יבוא, גם אם מדובר במתנה רשמית מעמית זר. בארצות הברית, למשל, מחייב החוק הפדרלי עובדי ציבור — כולל הנשיא — לדווח על כל מתנה ממדינה זרה שערכה עולה על סף מינימלי, והמתנה עוברת לרוב לידי הארכיון הלאומי או למחלקת המדינה. כשמדובר בנשק חם, נוספת שכבת רגולציה שלמה של רשויות היבוא והפיקוח על כלי ירייה.
הפתרון המעשי, כפי שעולה מהדיווח, היה השארת האקדחים בשגרירויות המדינות בטורקיה — צעד שמאפשר למנהיגים לכבד את המחווה מבלי להסתבך משפטית בבית. בעבר תועדו מקרים דומים: מתנות יקרות ערך או רגישות שהוענקו בביקורים רשמיים נותרו ברשות הנציגויות הדיפלומטיות או הועברו לאוצר המדינה, בהתאם לכללים המקומיים.
מעבר לשאלה המשפטית, המחווה ממחישה את סגנונו של ארדואן, שאירח את פסגת נאט"ו והפך אותה — כדרכו — גם לאירוע יחסי ציבור לתוצרת הטורקית. גורמים בענף הביטחוני מעריכים כי תמונות של מנהיגי המערב מקבלים אקדח טורקי שוות לתעשייה המקומית יותר מכל קמפיין פרסום: הן משדרות לשווקים מתעוררים באסיה, באפריקה ובמפרץ שהמוצר הטורקי מתקבל בכבוד גם בסלון האירופי.
הזווית הישראלית: מתחרה שנושפת בעורף היצוא הביטחוני
לקורא הישראלי, ובוודאי למי שעוקב אחרי הכלכלה המקומית, הסיפור הזה רחוק מלהיות אנקדוטה משעשעת בלבד. היצוא הביטחוני הישראלי שבר ב-2024 שיא של כ-14.8 מיליארד דולר, על פי נתוני משרד הביטחון — אך טורקיה מצמצמת את הפער בקצב מהיר, ופועלת בדיוק באותם שווקים שבהם ישראל מבקשת להתרחב: מזרח אירופה, מרכז אסיה, אפריקה והמפרץ. בכמה מכרזים בינלאומיים בשנים האחרונות התמודדו מל"טים טורקיים מול מערכות ישראליות, ולעיתים גברה דווקא ההצעה מאנקרה, בין היתר בזכות מחיר נמוך וגמישות מדינית.
המשמעות הכלכלית מחלחלת עד לרמת המשק המקומי: התעשייה הביטחונית הישראלית מעסיקה במישרין ובעקיפין עשרות אלפי עובדים, ובשנים האחרונות נפתחים בה יותר ויותר מסלולי הכשרה והשמה גם לציבור החרדי — בתחומי התוכנה, הבדיקות והלוגיסטיקה בחברות כמו אלביט, התעשייה האווירית ורפאל. תחרות מתגברת מצד טורקיה על אותם שווקי יצוא היא, בסופו של דבר, גם שאלה של ביקוש לעובדים ושל יציבות תעסוקתית בענף שהפך לאחד ממנועי הצמיחה של המשק.
נוסף על כך, היחסים המתוחים בין ירושלים לאנקרה מאז מלחמת חרבות ברזל — כולל הקפאת הסחר שעליה הכריזה טורקיה במאי 2024, לאחר שהסחר ההדדי עמד על כ-6.8 מיליארד דולר בשנה — הופכים כל התחזקות טורקית בזירה הבינלאומית לנתון בעל משקל אסטרטגי מבחינת ישראל. כשארדואן מחלק אקדחים למנהיגי נאט"ו, הוא לא רק מעניק מזכרת: הוא מסמן שטורקיה רואה את עצמה כספקית נשק לגיטימית ומרכזית של הברית המערבית.
בשורה הכוללת, מתנת הפרידה מהפסגה מספרת סיפור גדול בהרבה מגודלה: מדינה שהפכה את התעשייה הביטחונית לזרוע דיפלומטית, מנהיגים שנאלצו לתמרן בין נימוס לחוק, ותחרות עולמית על שוקי הנשק שבה גם לישראל — ולמשק שלה — יש הרבה מה להפסיד ולהרוויח. האקדחים אולי נשארו בשגרירויות, אבל המסר של אנקרה הגיע ליעדו.
