בעוד אברכים מתקשים לעמוד ביוקר המחיה ועם הפסקת תקצוב המעונות, חגיגות פורים בציבור החרדי הפכו למפגן ראוותני של אולמות פאר, זמרים ויין יקר. האם דווקא בעיצומן של גזירות כלכליות קשות, איבדנו את רוח הפשטות והאחריות הציבורית לטובת חג של פסטיבלים ונפנוף בעושר?
בכל שנה מחדש, פורים מוצא אותנו עומדים מול אותו הדיסוננס החרדי, אך נדמה כי השנה הפער זועק שבעתיים. מצדו האחד של הרחוב החרדי – אולמות מפוארים, במות נוצצות, תזמורות וזמרים, יין יוקרתי שנשפך כמים. ומצדו השני – אברכים צעירים שמגרדים את המאה שקל האחרונים כדי לרכוש תחפושת צנועה לילדים ולמלא את המשלוח מנות הדל שאולי ישלחו לשכן ממול.
פורים הפך בשנים האחרונות, לאט ובשקט, מתמצית של שמחה פנימית, רוחנית ואישית – לפסטיבל גרנדיוזי של ראוותנות. לא מעט גבירים, עסקנים וזמרים ערכו השנה “מסיבות פורים” בסדר גודל של הפקות נוצצות, שלא היו מביישות את אולמות היוקרה של תל אביב. הכל כמובן ״למען שמחת החג״ ו״לכבוד התורה״ אבל מה קורה כאשר תלמידי החכמים עצמם, אותם אברכים מסורים שממיתים עצמם באוהלה של תורה, שומעים מרחוק את הקולות, מריחים את היין היקר – ובליבם זועקים “ואנחנו מה”?
המציאות בה אברכים חרדים קמים לבוקר שבו תקציב המעונות קוצץ, קצבאות הילדים נשחקות, והעול הכלכלי הולך וגובר – מקבלת טון צורם כשבאותה נשימה אותם אברכים עצמם מוזמנים ל״חגיגת פורים״ שעלותה יכולה לכלכל משפחה ממוצעת במשך חצי שנה.
החודשים האחרונים הביאו עמם בשורה קשה: הפסקת תקצוב המעונות לאברכים, מה שבעצם מתורגם לחשבון של אלפי שקלים בחודש למשפחה ממוצעת, בנוסף לכל שאר הגזירות הכלכליות. והנה, דווקא בעיצומו של המאבק הזה, עולם הפקות הפורים של המגזר החרדי חוגג כאילו אין מחר.
פורים תמיד היה חג של הפכים, אבל השנה נדמה שההיפוך יצא מכלל שליטה. מצד אחד, עשרות אלפי משפחות חרדיות מתמודדות עם שורת גזירות כלכליות מכאיבות, מהן גזירות על הבית ממש, ומצד שני – מעמדות מסוימים בציבור החרדי לא מהססים לפזר עשרות אלפי שקלים על מופעים נוצצים, בקבוקי וויסקי מהיקרים בעולם, ושמות גדולים שמקשטים את לוח ההופעות של חג הפורים.
הציבור הפשוט, האברכים, בנות הסמינרים, האימהות שמנסות לגמור את החודש – מביטים על הפער הזה בתסכול שקט. הם יודעים שזה לא בדיוק הרוח שבה גדלנו, זו לא השמחה שהמגזר החרדי חינך אליה. פורים אמור להיות חג של לב פתוח, של עזרה הדדית, של הענקת משלוח מנות פשוט מתוך רצון אמיתי לשמח, של סעודה משפחתית חמה – לא של מופע נוצץ באולם מפואר עם תזמורת וזמרים בעשרות אלפים שקלים.
זו לא רק בעיה של ״מותר״ או ״אסור״. נכון, השמחה במקומה מונחת, ומותר לשמוח ולכבד תלמידי חכמים. אבל צריך לשאול – מה המסר? מה הערך? מה יגידו ילדינו כשיראו כי לצד צמצומים והידוק החגורה בכל תחום אחר, דווקא בפורים – אין גבול לראוותנות?
האם לא הגיע הזמן לשוב אל הפשטות היפה? אל הפורים של פעם, שבו ריקוד פשוט בין האברכים ובין ילדיהם היה שווה יותר מאלף הופעות? האם אין מקום לעצור רגע ולשאול: איך יכול להיות שבזמן שמשפחות שלמות מדברות על ״לצמצם את משלוחי המנות״ כדי לעמוד בנטל, אחרים עורכים סעודות עם עגלות שתייה בשווי של מאות דולרים?
ואולי, בתוך כל השפע הזה, מסתתרת קריאה גדולה יותר – קריאה של אחריות ציבורית. כי הציבור החרדי, כולו, עומד היום במאבק קיומי מול אתגרים כלכליים וחברתיים. במקום שבו מצפים מהאברך להמשיך ללמוד תורה במסירות למרות שחתכו לו את הסבסוד למעון, לא ייתכן שבאותה נשימה הוא יוזמן או לא יוזמן – לחגיגה יקרה, בורגנית ובזבזנית.
לא רק שזה יוצר תסכול – זה מחליש את החוסן הפנימי של הציבור החרדי. כשכל חגיגה נתפסת כאירוע ראוותני והכל עטוף באור זרקורים וסטנדאפיסטים שמביאים את מיטב ההומור של המגזר – המסר הערכי הולך לאיבוד.
נדמה כי דווקא הקול השקט של משפחות האברכים, הקול שאומר: ״היינו שמחים לראות את המוסדות שלנו משקיעים את אותם כספים בעזרה למשפחות מתקשות, בהפחתת שכר לימוד, בהקמת קרנות רווחה״ – הולך ונמוג ברעש ההגברה.
כי פורים, רבותיי, לא נמדד בכמות היין אלא בעומק השמחה. לא נמדד לפי שמות הזמרים, אלא לפי איכות הלבבות הפתוחים.
לפעמים נדמה לי שפורים של היום צריך להפוך חזרה לפורים של פעם. לחזור למה שהכרנו בילדות: סעודות פשוטות, חום משפחתי, שמחה אמיתית של נתינה. לנטוש את הפסטיבלים וההפקות ולזכור: השמחה הגדולה ביותר – היא כשהלב לא עסוק בחישובי עלויות.
והשנה – עם גזירות כלכליות כה רבות, עם משפחות שהולכות ונשחקות – אין זמן מתאים יותר לשוב אל הפשטות. אל האמת.
״ונהפוך הוא״ – זה בדיוק הרגע לעשות את ההיפוך.
